<h1>המאורות — ביצה</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[ביצה י"ד ע"ב] משלחין כלים בין תפורין, דחזו למילבש. בין שאינן תפורין, דחזו לכסויי. והן לצורך המועד. אע"פ שיש בהן כלאים, פירוש בקשין כגון נמטא גמדא דנרש. פירוש נמטא, לבדין שקורין פילטרי. גמדא, קשה שאין נימא נמשכת ממנו. ואע"פ שהן כלאים שרו, שהן קשין ואינן מחממין, ושרו לישיבה ולשכיבה. ודוקא להציע תחתיו, שאינו אסור אלא מדרבנן. אי נמי אפילו ללבוש כלאים דרבנן, כגון שוע או טווי או נוז, דכיון דמדרבנן הוא לא גזור. ובכלאים דאורייתא, שהוא שוע טווי [ונוז] אסור אפילו בקשין, הכי משמע בפרק קמא דערכין [ג' ע"ב] ומפרק בא לו כהן גדול במסכת יומא [ס"ט ע"א]. והא דתנן במסכת כלאים [פ"ט מ"ח] הלבדין אסורין מפני שהן שועין, ההיא מדרבנן וברכין. והר"מ כתב שהלבדין אסורין מן התורה. ונראה כי דעת הרב כיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע"פ שאינן אלא שועין חשוב כבגד ואסור מן התורה. השלמה. אבל בשאר בגדים אפילו וילון אסור, שהשמש מתחמם כנגדו. ותנא, לא יעלה עליך אבל אתה מציע תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו. ואע"ג דמפסיק ביני ביני ואפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים ביניהם אסור לישן עליהן.
[ביצה ט"ו ע"א] ערדלין וצררי דזוזי ודפשיטי ובזרוני אין בהן משום כלאים. ואע"פ שנותנם בחיקו, שאין דרך חמום בכך. גרסינן בנדה [ס"א ע"ב] בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושהו תכריכין למת. בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. דעמרא ודכתינא לא סליק בהו צבעא בהדי הדדי, וכיון דלא ידיע אמרינן מנתר נתר. האי מאן דאבד ליה חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק, שפיר דמי, מאי טעמא, מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, עד שיהיה שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזור בהו והאי כיון דנתקיה נתקיה. איכא מאן דפריש שוע טווי ונוז שיהיו הצמר והפשתים שועים יחד וטווים יחד ונוזים יחד. ומאי שועים מנופצים כמדתרגמינן ועל חלקת צואריו שעיעות צואריה. ונוז פירש רש"י או ארוג או מחובר. ויש מפרשים שיהא הצמר והפשתים כל אחד ואחד בפני עצמו שוע וטווי, ואם ארגם יחד או חברם יחד בשתי תכיפות זהו כלאים מן התורה, אבל תוכף תכיפה אחת אינו חבור, הכי איתא פרק התכלת [מנחות ל"ט ע"א], אבל כלאים דרבנן שוע או טווי או נוז, וזהו דרך רבינו יעקב. אלא שהוא מפרש נוז משזר ולא כפירוש רש"י [שמפרש] נוז מחובר, דאם כן מאי שוע או טווי או נוז דקאמר בגמרא ואימא או שוע או טווי או נוז והלא שוע או טווי אינן כלאים בלא נוז. השלמה. ונראה לתרץ לרש"י, דאפשר שהוא מפרש כפירושא קמא, דמדאורייתא בעינן שיהיו שועים יחד וטווים יחד. וכן פירש במסכת נדה. ומנין לציצית שיהא משזר דאיצטריך קרא למישרא ביה כלאים, בהדיא תניא בספרי בפרשת ויקח קרח.
